לכולנו יש את התקופות האלה, שהחיים שלנו הופכים למעין שגרה ארוכה שכזו, ללא מעצורים. אנחנו קמים בבוקר, שותים את הקפה בלחץ,  ממהרים לעבודה ,מתעצבנים מהפקקים, מהטלפונים המציקים, מהמיילים הרבים  ומהבוס הנודניק.

אחרי שעות שמרגישות כמו נצח, אנחנו חוזרים הביתה , מאתרים משהו אכיל במקרר, משתקעים עמוקות בספה מול הטלוויזיה ומזפזפים בין תוכניות  הריאליטי התורניות.

 

גם לי זה קרה בחורף שעבר, ואחרי כמה שבועות שכאלה , חיפשתי איזו מסגרת שוברת שגרה, כזו שתקים אותי מהספה, תחזיר לי את האנרגיות ותלמד אותי גם איזה דבר או שניים.

 

שוברת השגרה שלי נתגלתה בדמות  סדנת האימפרוביזציה מבית היוצר של ערן גולדשטיין, מנכ"ל חברת ג'ובנט.

לפני כשנה הגעתי לסדנת  המתחילים הכוללת חמישה מפגשים, וכבר במפגש הראשון התאהבתי...


המפגש השבועי בן השלוש שעות הפך מהר מאוד לחלק הזה בשבוע שאני מחכה לו. כל מפגש כלל משחקים ודימויי מצבים שונים, חלקם מציאותיים וחלקם הזויים ומשעשעים להפליא, ובכל מפגש מצאתי את עצמי מאתגרת את עצמי ולומדת שיעורים שונים ומשונים על עצמי ועל היכולות שלי. המטרה הראשית הייתה כמובן לאלתר ולשפר את היצירתיות , אבל היום במבט לאחור , שנה אחרי , אני רואה ממש בבירור עוד הרבה ערכים המוספים שהיא תרמה לי. ערכים שהפכו להיות חלק בלתי נפרד ממה שאני היום.

 

נתחיל בספונטניות. בשונה מחוג למשחק, כאן אין טקסטים כתובים, אין דמויות מוכנות, ואין מצב נתון. על כל אלו אנחנו מחליטים באותו הרגע, דקה לפני שעולים להציג.  זה מחייב אותנו לקבל עלינו בין רגע את הדמות שנהיה, במקום, ובסיטואציה שלא הכרנו לפני דקה. המגבלה הזו מכריחה אותנו, גם את אוהבי השליטה הקיצוניים ביותר, להשתחרר, לא לתכנן מראש, להיות ספונטניים ולזרום עם הסצנה מבלי לדעת איך היא מתחילה, לאן היא מובילה ואיך היא תיגמר.   

 

נמשיך באפשרות הפתוחה לביטוי רגשות  - לכולנו בא לפעמים לצעוק קצת ולשחרר את העצבים, או לחילופין לחזור ולהיות הילד הקטן והשובב שהיינו פעם.  אבל המציאות הבוגרת לא ממש מאפשרת לנו לבטא את זה . בסדנה יש לכם מקום ואפשרות להיות בדיוק מי שאתם רוצים להיות היום ולבטא את כל מה שעצור בכם באותו היום.  אז במקום להשתולל על נציג שירות לקוחות שהתקשר ברגע הלא נכון, או יותר גרוע ,על בן הזוג/ בן משפחה/ עמית לעבודה שאמר מילה לא נכונה, אני מביאה את זה לסדנה ומשחררת את זה.

 

שיפור ההקשבה והסובלנות – בכדי להצליח ביצירת סצנה בסדנה, עלינו להקשיב לפרטנר שלנו, מכיוון שהפרטים שהזכיר כרגע על הדמות שלו ועל המקום שבו נמצא הם המציאות שלנו לדקות הקרובות. בנוסף, ברגע שבן הזוג שלנו לסצנה אמר פרטים כלשהם, אנחנו מחויבים לקבל אותם ולהתייחס אליהם כאל אמת גמורה על מנת לקדם את הסצנה.  וככה מבלי שנרגיש, גם הווכחן הגדול ביותר לומד תוך כדי התרגילים להקשיב לפרטנר שלו ולקבל את דברי האחר כאמת. אחרי כמה שיעורים, בהחלט מרגישים איך היכולת להקשיב והיכולת לקבל את האחר  משתפרות גם ברגעים אחרים בחיים מחוץ לסדנה – האישיים והמקצועיים.

 

ביטחון עצמי – יש משהו שמתעורר בך בתוך קבוצה קטנה ואינטימית שמקבלת אותך בכל מצב. פתאום אתה מרגיש שהכול בסדר ושמותר לך. מותר לך להשתולל, מותר לך לצחוק, מותר לך להיות זה שתמיד רצית והכי חשוב - מותר לך גם להיכשל. וכשמותר לך הכול, נוצרת סביבך הקרקע הכי בטוחה והכי יציבה, ליצור. הביטחון עולה, ואתה מאפשר לעצמך לנסות ולהתנסות. ומתוך הביטחון הזה מתפתח גם הביטחון בעמידה מול קהל בחוץ- במצגת בעבודה או בלימודים, בכנס לקוחות, או במסיבת יום ההולדת של החבר, כי מה כבר יקרה?? מקסימום נאלתר.

 

והדובדבן שבקצפת- חברים חדשים –מתישהו באמצע גיל ה-30 הולכות ומתמעטות המסגרות בהן אנו מכירים אנשים חדשים, שהם "בראש שלנו". בשנה האחרונה זכיתי להכיר קובץ של אנשים איכותיים ביותר שהפכו לחברים טובים. המפגש השבועי, והחוויות שאנחנו עוברים יחד מגבשים מהר מאוד. הסדנה מושכת אליה אנשים שמגיעים אמנם מעולמות שונים, אבל דומים ברמת האינטליגנציה הגבוהה, פתיחות לחוויות, סקרנות, וחוש הומור. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו מדי שבוע, אחרי שלוש שעות של סדנה, ממשיכים לבר השכונתי ומאלתרים עם כוס בירה ביד, ומושכים אחרינו את כל הבר...

 

אז בפעם הבאה כשאתם חוזרים מהעבודה ומתכוונים להימרח על הספה לשעות הקרובות, עשו טובה, תרימו טלפון ותבררו איפה אנחנו נפגשים, אולי יצא לכם לשבור את השגרה עוד הערב...

 

 

אורית בן-דוד

שוברת השגרה שלי